יחיאל שמי (1922–2003), פסל וצייר ישראלי וחתן פרס ישראל לפיסול לשנת 1986, נמנה עם דמויות המפתח באמנות הישראלית. כחבר מרכזי בקבוצת 'אופקים חדשים', הוביל שמי פריצת דרך משמעותית כאשר הפנה את הפיסול המקומי מפיסול פיגורטיבי מסורתי לעבר פיסול מופשט בברזל.

על היצירה

במהלך שנות ה-80 וה-90 של המאה ה-20, כחלק מתקופת יצירתו המאוחרת, יצר שמי את 'הברות' – סדרת פסלים מופשטים בסגנון מינימליסטי. הסדרה מתאפיינת בשימוש בחומרים גלויים ופשוטים, כגון משטחי ברזל, פלדה ועץ חשופים, תוך הדגשה של אמצעי החיבור בין היחידות השונות.

שם הסדרה, הנגזר מהמונח הבלשני 'הברה' (יחידה פונולוגית לארגון הגאים), מחדד את התפיסה המופשטת של העבודות. שמי תפס את האמנות והפיסול כלינגוויסטיקה חזותית טהורה – שפה שאינה זקוקה למסר, לסמל, לנרטיב ספרותי או לפולחן. היצירות נושאות אופי חילוני, במובן של חירות יצירתית, פתיחות לרעיונות והשתחררות מכפייה. כפי שהברות מדוברות יוצרות מקצב ומבנה בשפה, כך שמי חוזר על יחידה חזותית בשינויים קלים. הצופה והנוף הסובב משלימים בדמיונם את העיצורים, וכך נוצרת מילה חזותית בחלל.

הקומפוזיציה של היצירה אלכסונית ודינמית, ומורכבת מזוג קורות עץ הנשענות על זוג פרופילי ברזל, המונחים על גבי לוח בסיס מברזל (בדומה לפסלו 'הברות גנוסר' מ-1986). מבנה זה מדגיש את היכולת של היחידות להתפרק ולהיבנות מחדש. נוסף על כך, כחלק מהעיסוק המינימליסטי במסה פיסולית ובכוח הכובד, היצירה משרה על המתבונן תחושת מתח ואיזון שברירי – תחושה כי כל תזוזה קטנה תפר את השיווי-משקל ותפיל את הפסל.