מנשה קדישמן (1932–2015), מגדולי האמנים בישראל וחתן פרס ישראל, נולד וגדל בתל אביב. בנעוריו למד פיסול ב'מכון אבני', עבד כרועה צאן בקיבוץ – חוויה שעיצבה את עולמו האמנותי – ובהמשך עסק בכרייה ובשחזור פסיפסים. בשנת 1959 נסע ללונדון והתחנך אצל מבכירי הפסלים בעולם.
קדישמן ייצג את ישראל בביאנאלה בוונציה ב-1978 עם 'פרויקט הכבשים', שהפך לאחד מסמליו המובהקים. ילדיו, הצייר בן-ציון קדישמן והאמנית מאיה קדישמן (הנשואה לאמן ערן שקין), ממשיכים את דרכו בעולם האמנות.
על היצירה
יצירתו של קדישמן היא שם נרדף לאמנות ישראלית מקורית, המבטאת את מורכבות החיים בארץ: מאהבת האדמה והטבע ועד לכאב, אובדן וגבורה. דיוקנאות הכבשים המוכרים שלו, מלאי הצבע והחיוניות, נולדו עוד מתקופת שירותו בנח'ל כרועה צאן בקיבוץ מעיין ברוך.
בפסל 'גבעת כבשים' משתמש קדישמן בברזל ובמתכת תעשייתית כדי ליצור אמנות סביבתית בעלת נוכחות אפית. דימוי הכבשים ביצירה זו נשען על זיכרונותיו כרועה שראה את העדרים רועים לצד גדרות המערכת של גבול הצפון. ההבנה כי גם הטבע והחיים עצמם מוגבלים על ידי גבולות בינלאומיים וגדרות תיל, הפכה את הכבש בסגנונו של קדישמן מסמל כפרי ותמים – למטאפורה קיומית עמוקה על קורבן, מוגבלות וחופש. היצירה לוכדת את תשומת לבו של המתבונן בדיאלוג העוצמתי שהיא מקיימת בין החומר הקשה לבין הסמליות האנושית והלאומית הרגישה שטמונה בה.
יחיאל שמי (1922–2003), פסל וצייר ישראלי וחתן פרס ישראל לפיסול לשנת 1986, נמנה עם דמויות המפתח באמנות הישראלית. כחבר מרכזי בקבוצת 'אופקים חדשים', הוביל שמי פריצת דרך משמעותית כאשר הפנה את הפיסול המקומי מפיסול פיגורטיבי מסורתי לעבר פיסול מופשט בברזל.
על היצירה
במהלך שנות ה-80 וה-90 של המאה ה-20, כחלק מתקופת יצירתו המאוחרת, יצר שמי את 'הברות' – סדרת פסלים מופשטים בסגנון מינימליסטי. הסדרה מתאפיינת בשימוש בחומרים גלויים ופשוטים, כגון משטחי ברזל, פלדה ועץ חשופים, תוך הדגשה של אמצעי החיבור בין היחידות השונות.
שם הסדרה, הנגזר מהמונח הבלשני 'הברה' (יחידה פונולוגית לארגון הגאים), מחדד את התפיסה המופשטת של העבודות. שמי תפס את האמנות והפיסול כלינגוויסטיקה חזותית טהורה – שפה שאינה זקוקה למסר, לסמל, לנרטיב ספרותי או לפולחן. היצירות נושאות אופי חילוני, במובן של חירות יצירתית, פתיחות לרעיונות והשתחררות מכפייה. כפי שהברות מדוברות יוצרות מקצב ומבנה בשפה, כך שמי חוזר על יחידה חזותית בשינויים קלים. הצופה והנוף הסובב משלימים בדמיונם את העיצורים, וכך נוצרת מילה חזותית בחלל.
הקומפוזיציה של היצירה אלכסונית ודינמית, ומורכבת מזוג קורות עץ הנשענות על זוג פרופילי ברזל, המונחים על גבי לוח בסיס מברזל (בדומה לפסלו 'הברות גנוסר' מ-1986). מבנה זה מדגיש את היכולת של היחידות להתפרק ולהיבנות מחדש. נוסף על כך, כחלק מהעיסוק המינימליסטי במסה פיסולית ובכוח הכובד, היצירה משרה על המתבונן תחושת מתח ואיזון שברירי – תחושה כי כל תזוזה קטנה תפר את השיווי-משקל ותפיל את הפסל.
דב פייגין (1907–2000), מבכירי הפיסול הישראלי, נולד בלוגנסק שבאוקראינה למשפחה חייטים מסורתית. בנעוריו הצטרף לתנועת 'השומר הצעיר', פעילות שבגילה נעצר בידי השלטונות הסובייטיים ונשלח לגלות בקזחסטן. בשנת 1927 עלה לארץ ישראל והיה ממקימי קיבוץ אפיקים, אך כעבור מספר שנים עבר לתל אביב כדי להקדיש את חייו לאמנות.
בין השנים 1933–1937 למד פיסול בפריז, שהייתה אז מרכז האוונגרד העולמי, וספג ממנה השראה רבה. עם שובו לארץ השתקע בגבעתיים ובשנת 1948 נמנה עם מייסדי קבוצת 'אופקים חדשים' – מהפך אמנותי שהוביל את היצירה הישראלית לעבר מודרניזם והפשטה. לאורך השנים תרם רבות לתרבות בישראל, בין היתר כחבר במועצה הציבורית לתרבות ואמנות וכחבר בוועדה לעיצוב עיטורי צה'ל.
על היצירה
ראשית דרכו האמנותית של פייגין התאפיינה בגישה פיגורטיבית-ריאליסטית ובהשפעות אימפרסיוניסטיות. אך החל ממחצית שנות ה-40, וכחלק מרכזי מפעילותו ב'אופקים חדשים', גיבש שפה פיסולית חדשה המבוססת על תהליכי הפשטה. פייגין החל לתרגם מראות נוף וצורות מעולם החי למבנים גיאומטריים ואווריריים, המנהלים דיאלוג ייחודי עם החלל.
הפסל 'חיה' מייצג נאמנה שפה זו: הוא מציג יצור דמיוני – מעין דרקון מכונף – הנטוע בבטחה על הקרקע, אך בו-זמנית משדר תנועה ופריסת כנפיים אל הנוף. היצירה מגשרת בין הכובד החומרי לבין הקלות וההפשטה הגיאומטרית, ומציגה את יחסיו המורכבים של הפסל עם הסביבה והחלל הסובב אותו.
ערן שקין (נולד ב-1962), מן הבולטים באמנים העכשווים בישראל, פועל ויוצר על הקו שבין תל אביב, לונדון וניו יורק. הוא נולד בתל אביב לזוג הורים ניצולי שואה – אביו סופר ואמו מעצבת אופנה ומאיירת. שקין למד אמנות ותולדות האמנות בתל אביב וב'אקול דה בוזאר' בפריז, ובהמשך התגורר בניו יורק, שם עבד כאסיסטנט של האמן קארל אפל. עבודותיו מוצגות בגלריות ובמוזיאונים מובילים בעולם, בהם המוזיאון הבריטי בלונדון, מוזיאון לודוויג בגרמניה, מוזיאון תל אביב ומוזיאון ישראל.
על היצירה
ביצירות הפיסול בברזל, שקין בוחן את היחסים המורכבים בין חומריות קשיחה לבין תפיסת החלל והאדריכלות. הפסל שלפנינו מציג עמוד ברזל אנכי בעל טקסטורה חלודה וגולמית, שבחלקו העליון נחשפת שרשרת מדורגת של מדרגות, גומחות, מעברים ונישות.
באמצעות הזערה (מיניאטוריזציה) של אלמנטים אדריכליים, שקין מציג בפסלו 'מבנה ציבור' דגם מוקטן המקפל בתוכו תמצית של סביבת חיים אורבנית. עם זאת, המבנה אינו מציע היגיון פונקציונלי או שימושי, אלא מייצר מרחב סוריאליסטי וחידתי. המדרגות המובילות לשום מקום והמעברים הקטומים מהדהדים את עבודותיו של מ'ק אשר (M.C. Escher), הנודע ביצירת מבנים בלתי-אפשריים, פרדוקסים מרחביים ועולמות אבסורדיים.
שקין מטעין את הברזל הכבד והתעשייתי במשמעות של הרהור קיומי: המבנה המוקטן פועל כמיקרוקוסמוס סוריאליסטי של החיים העירוניים, ומזמין את המתבונן לתהות על המבוך האנושי, על כיווני הצעידה שלנו ועל התחושות של חיפוש, קפאון ובדידות בתוך הסדר האורבני.
ערן שקין (נולד ב-1962), מן הבולטים באמנים העכשווים בישראל, פועל ויוצר על הקו שבין תל אביב, לונדון וניו יורק. הוא נולד בתל אביב לזוג הורים ניצולי שואה – אביו סופר ואמו מעצבת אופנה ומאיירת. שקין למד אמנות ותולדות האמנות בתל אביב וב'אקול דה בוזאר' בפריז, ובהמשך התגורר בניו יורק, שם עבד כאסיסטנט של האמן קארל אפל.
עבודותיו של שקין מוצגות בגלריות ובמוזיאונים מובילים בעולם, בהם המוזיאון הבריטי בלונדון, מוזיאון לודוויג בגרמניה, מוזיאון תל אביב ומוזיאון ישראל, וכן באוספים פרטיים רבים.
על היצירה
יצירתו של שקין נעה במיומנות בין ציור לפיסול, תוך חקירה מתמדת של חומריות, טקסטורה וצורות השאובות מהמזרח הקדום. מוטיב העיזים ובעלי החיים מלווה את עבודתו עוד משנות ה-90; בראשית דרכו הופיעו העיזים בציור אקספרסיבי ועז חומר, ובהמשך התגבשו לכדי שדרה ייחודית של פסלי ברונזה.
בפסל 'שלושת עיזים גדולות' מעניק שקין לחומר הברונזה הקלאסי והכבד איכות נושמת וחיות אקספרסיבית. הברונזה, המאפשרת ללכוד פרטים טקסטורליים עדינים לצד עמידות פיזית במרחב הפתוח, משמשת כאן גשר בין היצירה האנושית לבין הטבע והאדמה. העיזים מציירות דימוי של טבע מקומי, ראשוני וכמעט ארכאי, המתכתב בו-זמנית עם נופים קדומים ועם שפה מודרנית ופופ-ארטית.
העיזים במרחב הציבורי מייצרות דיאלוג בין הסביבה האורבנית המתוכננת לבין הטבע החופשי והבראשיתי.
דוד פיין (נולד ב-1928), מהפסלים הבולטים בצפון הארץ, נולד בדרום אפריקה ועלה לישראל בשנת 1948 במסגרת המח'ל. הוא הצטרף להכשרת הפלמ'ח בקיבוץ מעיין ברוך, שבו הקים את ביתו וחי עד היום. בשנות ה-60 למד ולימד קרמיקה במכון לאמנויות במכללת תל חי, ובהמשך הקים בו את המדור לפיסול והיה מורה לרבים. פיין היה ממארגני אירועי הפיסול הסביבתי המכוננים 'תל חי 80', הציג בתערוכות רבות והציב אנדרטאות ופסלים סביבתיים בכל רחבי הארץ.
על היצירה
שפתו האמנותית של פיין צומחת מתוך חיבור עמוק לאדמת הגליל ולאבניה. לאורך השנים הוא חוצב ומגלף בסלעי הבזלת והאבן המקומיים, כשהוא מקשיב לצורתם הטבעית ומחלץ ממנה דמויות אנושיות, רוכבים, סוסים ובעלי חיים עוצמתיים. יצירתו שזורה כולה בחיי השדה והחלוציות במעיין ברוך, ומהדהדת זיכרונות מנופי ילדותו בדרום אפריקה לצד חוויותיו כבוקר בגליל.
הפסל המוצג בגן, המגולף בסלע בזלת מקומי, מציג דמות חיה מרוכזת ובעלת עוצמה גולמית. פיין משלב בטבעיות בין המרקם המחוספס והנקבובי של הבזלת לבין קימורים עגולים ורכים המעניקים לסלע הכבד תחושה של חיוניות ונשימה. העבודה מדגישה את גיסתו האמנותית: התערבות מינימלית בחומר, המכבדת את הפראיות המקורית של האבן ומטעינה אותה בנוכחות ארכאית, נופית ואנושית המחוברת באופן בלתי-נפרד לאדמת הצפון.
עמוס קינן (1927–2009), מהדמויות הססגוניות והמשפיעות בתרבות הישראלית, היה עיתונאי, מחזאי, סופר ואמן פלסטי. בצעירותו לחם בלח'י ובמלחמת העצמאות, והיה מזוהה עם התנועה 'הכנענית' בראשות יונתן רטוש. לאורך השנים פרסם טורים סאטיריים נוקבים ('עוזי ושות''), כתב תסריטים ומחזות אוונגרד, והיה פעיל מרכזי בזירה האמנותית והציבורית. בשנות ה-50 וה-60 שהה בפריז, שם פיסל ויצר בזיקה לזרמים הבינלאומיים. בשלהי שנות ה-80 שימש כמנהל המוזיאון הפתוח בתפן, ובשנות ה-90 שב להתמקד ביצירה פיסולית.
על היצירה
יצירתו הפיסולית של קינן מתאפיינת בחיבור מרתק בין מורשת הפיסול הכנעני ואמנות המזרח הקדום (הסהר הפורה) לבין תפיסות מודרניסטיות של הפשטה וצמצום.
הפסל 'שור', המגולף באבן בהירה, מציג את החיה החזקה במראה מופשט, גושני ומהודק. קינן אינו חותר לתיאור נטורליסטי מדויק, אלא מתרגם את דמות השור לכדי נפח פיסולי קומפקטי בעל קימורים רכים וקווים זורמים. הראש הרכון כלפי מטה, החרטום הניצב קרוב לאדמה והקרניים הבולטות מנוסחים בצורות גיאומטריות מתומצתות.
למרות שמדובר ביצירה קטנת-ממדים יחסית, היא משדרת מונומנטליות מרשימה ומשקפת תכונות של פיסול ארכאי. העבודה משלבת בין הכוח הגולמי המזוהה עם השור לבין שקט פנימי והתכנסות בחומר. השור מופיע כסמל פולחני קדום הטעון בזיכרון היסטורי ותרבותי עמוק, וממחיש את שפתו הייחודית של קינן: פיסול באבן מקומית המגשר בין מיתוס עתיק לשפה אמנותית עכשווית.
מנשה קדישמן (1932–2015), מגדולי האמנים בישראל וחתן פרס ישראל, נולד וגדל בתל אביב. בנעוריו למד פיסול ב'מכון אבני', עבד כרועה צאן בקיבוץ – חוויה שעיצבה את עולמו האמנותי – ובהמשך עסק בכרייה ובשחזור פסיפסים. בשנת 1959 נסע ללונדון והתחנך אצל מבכירי הפסלים בעולם.
קדישמן ייצג את ישראל בביאנאלה בוונציה ב-1978 עם 'פרויקט הכבשים', שהפך לאחד מסמליו המובהקים. ילדיו, הצייר בן-ציון קדישמן והאמנית מאיה קדישמן (הנשואה לאמן ערן שקין), ממשיכים את דרכו בעולם האמנות.
על היצירה
דרכו האמנותית של קדישמן נעה מפיסול פיגורטיבי ומופשט, דרך אמנות אדמה ועד לעיסוק עמוק במיתוס עקדת יצחק. היצירה 'לידה' שזורה בתמות מרכזיות אלו, אך קושרת את הלידה דווקא לקורבן, לזיכרון ולמוות – בדומה למסורת ה'פייטה' והאמנות הנוצרית, בהן היילוד נתפס מראש כמי שנולד להקריב את חייו.
הלידה אצל קדישמן אינה רק שכול, אלא גם תקומה ותחייה: היא מביעה את יכולתו של האדם להתאושש וליצור מתוך השבר, ומדהדה את רווחתו האישית כשאביו ובנו שבו בשלום משירותם הצבאי. היצירה עשויה מתכת תעשייתית, אך החומר המודרניסטי מאבד ממשקלו והופך לצללית חלולה וכמעט ריקה – כמעין מגזרת נייר הטוענת את קווי המתאר ברטט רגשי. קדישמן מעניק כאן ביטוי פיזי לזעקת האמהות ולקשר הבלתי-נפרד בין בריאת חיים לחרדת אובדנם.
עפרה צימבליסטה (1939–2014) נולדה בתל אביב והתחנכה בקיבוץ שריד. לאחר עבודה כאחות מוסמכת, פנתה לעולם האמנות ובשנת 1971 החלה את לימודיה בבית הספר 'קלישר'. את דרכה האמנותית החלה בציור ובשיתופי פעולה ייחודיים, כגון יצירה משותפת עם המשוררת יונה וולך, עד שבשנת 1987 החלה להתמקד בפיסול – התחום שהפך למזוהה עמה ביותר. צימבליסטה התגוררה בקריית אונו ויצרה בסטודיו שלה באשדוד.
על היצירה
ראשית דרכה הפיסולית של צימבליסטה התאפיינה ביצירת תבליטים מופשטים מחול ומחומרים טבעיים, לצד עבודה בטכניקות מעורבות על גבי טקסטיל. החל מסוף שנות ה-80 החלה ליצור פסלים בדמות גוף אנושי באמצעות יציקות ישירות. שימושה בצבעים עזים, ובייחוד הכחול המזוהה עמה, העניק לדמויות איכות סמלית ועל-זמנית.
הפסל 'הולכים' הוא מהנודעים והמזוהים ביותר עם יצירתה. העבודה נוצקה מברונזה חלולה על גופם של בני משפחתה וחבריה מעולם האמנות – בהם בעלה דובי, הצלם שמחה שירמן, האמן והאוצר חיים מאור והאמנית ריטה אלימה.
הדמויות מוצגות בתנועת הליכה, אך נראות כקפואות בזמן. על אף עירומן, הן מכונסות בתוך עצמן ומנותקות מהסביבה ומאלו שצועדים לצדן, כמעין 'מתים מהלכים'. הפסל מעלה שאלות עמוקות על בודדות, זמניות וקיום אנושי במרחב, והפך לאחד האייקונים הבולטים של האמנית.
ברני פינק (נולד ב-1942), מהבולטים שבפסלי הסביבה בישראל, נולד ביוהנסבורג שבדרום אפריקה ועלה לארץ בשנת 1962. לאורך עשוריו כיוצר, פינק מתמחה בפיסול חוץ, בתבליטי קיר ובפיסול סביבתי מחומרים מגוונים. בין יצירותיו הציבוריות והנודעות ביותר נמנות האנדרטה לזכר גבורת החיילים והפרטיזנים היהודים במלחמת העולם השנייה ב'יד ושם' בירושלים (1984), ואנדרטת 'יד לחללי אסון השייטת' בשבי ציון (1999).
על היצירה
פינק מרבה ליצור פסלים מונומנטליים המנהלים דיאלוג ער ועמוק עם הסביבה והנוף. בפסל 'הר תבור' הוא מבצע מחווה אמנותית מורכבת: הוא מתרגם את נוכחותו המונומנטלית של ההר המפורסם לכדי פסל קטן-ממדים, המשרטט את צורת ההר בקווים מתומצתים ומזוקקים ומשמש כמעין מצע ציורי למראה שקיעת השמש.
באמצעות הצמצום קנה המידה, פינק מעורר תעתוע תפיסתי מלא מחשבה. היצירה קטנת-הממדים טוענת בחובה איכות מונומנטלית כמעט אינסופית, ובכך מעלה שאלה קיומית ואסתטית: האם מונומנטליות תלויה אכן בגודלו הפיזי של הפסל, או שמא היא טמונה באנרגיה ובמשמעות שהאמן מצליח ליצוק לתוך החומר? במזג אוויר בהיר, היצירה משקיפה באופן ישיר אל הר תבור הניצב באופק, ובכך נסגר המעגל בין הייצוג הפיסולי המזוקק לבין הנוף הממשי.
אודות גן הפסלים
בגן הפסלים מוצגים 21 פסלי חוצות פרי יצירתם של 18 פסלים ישראלים אשר הוצגו בעבר בפארק התעשייה הפתוח בתפן. עם סגירתו, מצאו בית חדש במוזיאון הכט שבאוניברסיטת חיפה. היצירות הן מהחשובות בעשייה הפיסולית בישראל, אבני דרך בתולדות האמנות המקומית. הפסלים המבטאים מגוון גישות, משקפים שיח ייחודי על הפיסול בארץ במהלך שנות התשעים של המאה העשרים. מקומם החדש בתוך הגן המשקיף על נופה המרהיב של חיפה והצפון, יוצר שיח חדש – בין פסל לפסל ובין הפסלים לנוף הסביבה. גן הפסלים מהווה נדבך נוסף להפיכתם של מוזיאון הכט בפרט, ואוניברסיטת חיפה בכלל, לקומפלקס תרבות ואמנות מן החושבים בארץ.
הכל התחיל בזכות תרומתו של סטף ורטהיימר לקהילה, במסגרתה יזם עמוס קינן את גן הפסלים שנוסד בפארק התעשייה תפן. במהלך השנים רותי אופק, המנהלת והאוצרת לשעבר, הפכה אותו למוזיאון חוצות בעל חשיבות רבה בתחום האמנות הישראלית.
הגן הוקם בסיוע קרן הכט; משפחת ורטהיימר; המוזיאון הפתוח, גן התעשייה, תפן ואוניברסיטת חיפה.
הפסלים עברו שימור על ידי יונתן אופק וצוותו, אשר גם הציבו ועיגנו את הפסלים בגן. עבודה זו נעשתה בשיתוף פעולה עם האמנים ומשפחותיהם.
הכניסה לגן ממוזיאון הכט, ללא תשלום. מומלץ להגיע ברכבלית, כך נגלה לאיטו הגן ממבט הרקיע.
רשימת האמנים
רשימת האמנים: מיכה אולמן ; אילן אוורבוך ; אלי אילן ; דוד גרשטיין ; בועז ועדיה ; שלמה זלינגר ; יעקב חפץ ; דב פייגין ; דוד פיין ; ברני פינק ; עפרה צימבליסטה ; מנשה קדישמן ; עמוס קינן ; מרים קרולי ; פיליפ רנצר ; יחיאל שמי ; ערן שקין ; יגאל תומרקין