המונח "אסכולת פריז" (École de Paris) מתייחס לקהילה מגוונת של אמנים שפעלה בפריז במחצית הראשונה של המאה ה־20. רבים מהם הגיעו לעיר ממדינות שונות, ובהם אמנים יהודים ממזרח וממרכז אירופה, והשתלבו בסביבה התרבותית והאמנותית המתחדשת של התקופה.
למרות הכינוי המשותף, אמני אסכולת פריז לא פעלו על פי סגנון אמנותי אחיד. יצירותיהם משקפות מגוון רחב של גישות ונושאים – מדיוקנאות ודמויות ועד נופים עירוניים, טבע דומם וסצנות אינטימיות. הצבע, הקו, משיחות המכחול ועיוותי הצורה הפכו בידיהם לאמצעים לביטוי אישי ורגשי.
השילוב בין רקעים תרבותיים שונים, חוויית החיים בפריז והחיפוש אחר שפה אמנותית אישית העניק לאסכולת פריז את אופייה הייחודי והפך אותה לחלק משמעותי מסיפורה של האמנות המודרנית.

יצירות אסכולת פריז באוסף מוזיאון הכט משקפות את המגוון הזה באמצעות עבודות של אמנים ובהם חיים סוטין, אמדאו מודיליאני, מאנה־כץ, מוריס אוטרילו, ז'ול פסקין ופנחס קרמין. היצירות נעות בין נופים ורחובות פריזאיים, דיוקנאות ועירום ועד טבע דומם, ומאפשרות להיחשף לשפות האמנותיות האישיות והשונות שהתפתחו בקרב אמני האסכולה.